פסק-דין בתיק ת"א 22902-06

1.         התובע, יליד 17.02.1980, הגיש תביעתו בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב תאונת עבודה שארעה ביום 20.7.2003, עת עבד בשירותה של הנתבעת.

2.         בכתב התביעה טען התובע כי בהוראת מעבידתו עלה על משטחי מזגנים בגובה של מספר מטרים, על מנת לסדר מאייד שעמד ליפול מהמדף, הוא איבד את שיווי משקלו, נפל ונחבל בכל חלקי גופו, בעיקר בראשו.

התובע הובהל לבית החולים רמב"ם, כשהוא סובל מכאבי ראש והקאות, איבד הכרתו לזמן קצר והוא אובחן כסובל מקונוטוזיה מוחית, דימום תוך עכבישי ושבר פרונטאלי. התובע אושפז במחלקה הנוירוכירורגית ושוחרר ביום 28.7.2003, עם המלצות למנוחה והמשך מעקב רפואי. בהמשך, קיבל טיפולים רפואיים במסגרת קופת החולים ובית החולים רמב"ם, בגין סחרחורות וחוסר שיווי משקל, אבדן חוש טעם וריח, כאבי ראש עזים, חרדות ופחדים.

3.         התובע טען, כי יש להחיל על המקרה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח - 1968. בנוסף, טען התובע, כי התאונה ארעה בשל רשלנות הנתבעת כמעבידה שלו, אשר הנהיגה שיטת עבודה מסוכנת ולא בטיחותית, לא השגיחה ולא פקחה על עבודתו, לא הדריכה אותו, לא נקטה בפעולות הנדרשות למניעת התאונה, לא הזהירה את התובע מפני הסכנות הצפויות לו וכו'. עוד טען התובע, כי הנתבעת הפרה את חובותיה בהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה.

4.         הנתבעת מצידה הכחישה בכתב ההגנה את נסיבות התאונה, כפי שתוארו בכתב התביעה אולם, לא נתנה גרסה משלה לארוע. לחילופין, טענה כי התאונה ארעה באשמו הבלעדי של התובע, שפעל בניגוד להוראות ונקט בפעולות עצמאיות על דעת עצמו, תוך הסכנות עצמית.

5.        א.          פרופ' גרושקביץ, מומחה מטעם התובע בתחום הנוירוכירורגיה, קבע בחוות דעתו מיום 18.2.2008, כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות בשיעור משוקלל של 10% בגין תיסמונת פוסט - טראומטית.

                         ד"ר י. בן דוד, מומחה מטעם התובע בתחום א.א.ג., קבע בחוות דעתו מיום 1.2.2008, כי כתוצאה מהתאונה איבד התובע את חוש הטעם והריח וכי נותרה לו בתחום זה, נכות בשיעור של 5%.

                         ד"ר חנן דוד, נוירו-פסיכולוג קליני, קבע כי נותרה לתובע בתחום הנוירופסיכולוגיה נכות בשיעור של 50%.

           ב.           פרופ' א. בנטל, המומחה מטעם הנתבעת בתחום הנוירופסיכיאטריה, קבע בחוות דעתו מיום 1.12.2008, כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום זה בגין חבלת הראש ומאידך, הוא לא חלק על כך כי נותרה לתובע נכות בשיעור של 5% בגין אבדן חוש הטעם והריח.

           ג.           ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה בהחלטתה מיום 23.6.2006, כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 14.5%, מתוכם 10% בגין חבלת ראש ו -5% בגין אבדן חוש הריח והטעם. עוד קבעה הוועדה, כי אין מקום להפעלת תקנה 15 וכי התובע מסוגל לחזור לעבודתו. הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי לא נותרה לתובע נכות בתחום הפסיכיאטריה (ראה ת/4).

                        בנוסף, נקבעו לתובע נכויות זמניות בשיעורים בלתי מבוטלים עד ליום 31.5.2004.

           ד.          פרופ' דוד ירניצקי, המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה, קבע בחוות דעתו מיום 24.9.2010, כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות בשיעור משוקלל של 14.5% בתחום הנ"ל. בחוות דעתו קבע פרופ' ירניצקי כי התובע סובל מנכות נוירולוגית סומטית, בשל תסמונת כאבי הראש וכן, מנכות נוירולוגית בשיעור של 20% בגין התמונה הקוגנטיבית, ממנה מחצית מיוחסת להפרעה הפרונטאלית ומחצית לאפשרות של הטיה מכוונת.

                        ד"ר איילה שיינקמן, מומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, קבעה כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות בשיעור של 10%, לפי סעיף 34(ב) לתקנות, לא קשר לנכות בתחום הנוירולוגיה.

           ה.          בפתח דיון ההוכחות שהתקיים בפני אתמול, הודיעו הצדדים כי הם מקבלים את קביעותיהם של המומחים מטעם בית המשפט בנוגע לנכויותיו הרפואיות של התובע, והם ויתרו על חקירות המומחים. עוד אישרו הצדדים, כי התובע סובל מנכות רפואית בשיעור של 5% בגין אבדן חוש הטעם והריח.

6.        הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובע הוגשו תצהירים שלו וכן, תצהיריהם של הוריו, אשתו, מר אלי אזולאי, שעבד איתו במקום בעת אירוע התאונה וכן, תצהירו של מר אברהם הרוש. הנתבעת מצדה, הגישה את תצהירו של מר בני בן משה, מי שהיה בעליה של הנתבעת במועד התאונה. התובע ויתר על תצהירו של מר הרוש ולכן, תצהיר זה אינו משמש ראיה בתיק. מנגד, הצדדים הגיעו לידי הסכמה לפיה, אמו של התובע לא תחקר מבלי שיהא בכך כדי להודות בעובדות הכלולות בתצהירה. יתר המצהירים נחקרו במהלך ישיבת ההוכחות שהתקיימה בפני אתמול וב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה.

נסיבות התאונה ואחריות

7.         במסגרת תצהיר העדות הראשית, חזר התובע על הטענות בכתב התביעה וטען כי ביום 20.7.2003 במהלך תקופת הקיץ (תקופה בה המחסן מלא בחלקי מזגנים), עת עבד במחסן המזגנים, טיפס למשטחי מזגנים, על מנת לסדר מאייד במשקל של 30 ק"ג, אשר נמצא בגובה של מספר מטרים. התובע טען כי לא היה במקום סולם כדי לטפס לגובה בו נמצא המאייד, חלקי המזגנים היו מונחים זה על גבי זה ועל מנת להגיע ליחידת מזגן מסוימת, היה צורך לטפס על חלקי מזגנים ולהסתכן בנפילה. התובע טען כי תפס את המאייד, איבד את שיווי המשקל, נפל אחורנית ונפגע בכל חלקי גופו, בין היתר בראשו. התובע חזר על גרסה זו גם בתצהיר תשובותיו לשאלון (נ/1). בהמשך תצהיר עדותו הראשית, טען התובע, כי מעבידתו לא דאגה ליצירת סביבת עבודה בטוחה, לא דאגה לסדר במחסן וגרמה לו לעבוד בסביבה מסוכנת, בה מזגנים וחלקי מזגנים מפוזרים זה על גבי זה באופן מסוכן. בנוסף, טען כי הנתבעת לא דאגה לכוח אדם מספיק, למרות הלחץ הרב בתחום המיזוג בתקופת הקיץ וכי ניתן היה למנוע את התאונה במידה והנתבעת הייתה מספקת אמצעי זהירות פשוטים, כמו כלוב להרמה עם מלגזה, כדי למנוע ממנו לטפס על משטחים ומזגנים, המהווים מכשול.

מר אזולאי, אשר היה עד לתאונה, טען בתצהירו הקצר כי ראה את התאונה וציין כי במהלך הקיץ, בו עבודה רבה, קשה ולחוצה, המחסן אינו מסודר כראוי ומלא במזגנים וחלקי מזגנים באי סדר. לטענתו, התאונה ארעה בשל הלחץ בעבודה והדרישה לספק מזגנים. עוד טען, כי לא עברו תדריכי בטיחות מטעם הנתבעת. מלבד התובע ומר אזולאי, לא היו עדים ישירים נוספים לאירוע התאונה.

8.         משנשאל התובע, במהלך חקירתו הנגדית, האם התכוון לטפס על מזגנים ולהוריד את המאייד השיב, כי "...אני טיפסתי בעקבות כך שהמלגזה הייתה בטעינה ונאלצנו להוציא מזגנים בידיים, מכל גובה אפשרי, זו גם הייתה ההוראה של החברה, לא לעצור, על מנת שהעבודה תצא בזמן לפועל כי היה לחץ של עבודות. לשאלתך, אני טיפסתי על המשטחים כדי להוריד אותו" (עמ' 15, שורות 26 - 30 לפרוטוקול). בשלב זה, עלתה לראשונה טענתה של התובע לפיה, המלגזה שבמקום הייתה בטעינה ולא ניתן היה לעשות שימוש בה. התובע לא נתן הסבר מניח את הדעת לכך שלא הזכיר את עצם הימצאות המלגזה וטעינתה בשום שלב קודם לכן. בהמשך, הכחיש התובע כי בעת התאונה המלגזה עמדה לצדו, ובמקום להעזר בה, טיפס על המזגנים (עמ' 16, שורות 27 - 31 לפרוטוקול). התובע עמד על דעתו כי מצבר הסוללה התרוקן ובמצב זה, נהגו העובדים להוריד מזגנים ולהעלותם ידנית, כאשר אחד מהם עומד למטה ואילו השני מוריד את המאייד ביד אחת ונתמך בידו השנייה במדף העליון (עמ' 17, שורות 3 - 7 לפרוטוקול). התובע לא זכר אם במקרה הספציפי, היה צריך להוריד את המאייד לאלי אזולאי או שניסה להורידו בעצמו. לטענתו, טיפס על המשטחים, תפס במאייד ונפל לאחור (עמ' 17, שורות 17 - 18 לפרוטוקול). גרסה זו שונה במובן מסויים מן האמור בכתב התביעה ותצהירו, אז טען כי עלה על המשטחים על מנת לסדר את המאייד ולא נזכרה טענה לפיה, ניסה להורידו. התובע הסביר זאת בכך, שככל הנראה, לא ניסח את דבריו בתצהירים כראוי אולם, אין שוני מהותי בין הדברים (עמ' 17, שורות 29 - 31 לפרוטוקול). מאידך, עמד התובע על כך כי במחסן הספציפי לא היו סולמות (עמ' 18, שורות 3 - 5 לפרוטוקול). טענתו זו נתמכת, למעשה, גם בעדותו של מר בני בן משה, בעליה של הנתבעת, שאישר בחקירתו הנגדית, כי במחסן המזגנים, בשונה ממחסן האביזרים, אין סולמות (עמ' 32, שורה 27 לפרוטוקול) וכן, בעדותו של מר אזולאי בפני החוקר (ראה עמ' 5 לתמליל נ/7). עוד טען התובע, כי כל התאונה יכולה הייתה להמנע אם היה למלגזה כלוב סגור לצורך הרמה (עמ' 18, שורות 3 - 4 לפרוטוקול).